היום זכיתי לייצג אישה אצילית, שעברה חיים לא פשוטים ויותר נכון בלתי נסבלים לצדו של בעלה. שנים שרצתה לעשות את הצעד, אך כל פעם קיוותה שיחזור בו מהתנהגותו ולמען שלום בית ניסתה לאחד את המשפחה, לסלוח ולהבליג.
לאחר אסון גדול שפקד את המשפחה, החליטה שכל שהיא מייחלת לו הוא שקט נפשי ושלווה ולמען בריאותה מוטב כי יסיימו את דרכם המשותפת עתה כשהם בגילאי 70+.
הבעל, המתקשה לקבל את המציאות שאשתו מעוניינת בגירושין ומעכב את ההליך, כל פעם בדרך אחרת, הגיש אינספור בקשות ארכה במטרה להגיע להסכם כולל, אך התחמק מהגעה להסכמות.
לאחר שהוגשו תביעת גירושין כרוכה ותביעה רכושית, הגיש הבעל תביעה לשלום בית אף שמדובר בפירוד ממושך בין הצדדים בשנה וחצי האחרונות (!).
וסוף כל סוף – דיון ראשון. שופט שקרא את היטב את כתבי הטענות והגיע לדיון עם צורת מחשבה זהה לשלי:
– חייבים להביא את בני הזוג להסכם.
– אין צורך בדיוני הוכחות, תצהירים וסיכומים.
– אין צורך בהליך ארוך ומתיש שתוצאתו ידועה מראש.
– אין חולק שאת כל הרכוש המשותף צברו ב-50 שנות נישואיהם ואין לעכב את פירוק השיתוף של נכסיהם.
השופט אף הבהיר שמדובר בפירוד ממושך ושלום בית לא יהיה כאן, על אף שהעניין יידון בבית הדין הרבני.
בהמשך, הצעתי עקרונות להסכם שיסיימו את ההליכים המשפטיים, אך קם עורך דינו וטוען שהאישה *לא כשירה* והבעל שוקל להגיש בקשה להתמנות כאפוטרופוס שלה.
הוא החליט שהיא זקוקה לאפוטרופוס – כנראה הרגיש שזהו המוצא האחרון שלו. הוא ציין בפני בית המשפט שהוא חושש שהכספים שעליהם עמלו כל השנים יועברו לגורמים ללא שליטתו.
נראה שהבעל מונע משיקולים כלכליים. הוא לא יכול לשאת את המחשבה שהוא צריך להפרד ממחצית הנכסים, הזכויות, הכספים והרכוש שצברו, והם צברו. הוא, שהיה רגיל לנהל את כל ענייניהם הכספיים, מתקשה לקבל את העובדה שהאישה יכולה גם היא, לגשת לבנק, להוציא כסף (במהלך חיי הנישואין היתה מוגבלת כלכלית ואף לא היתה לה הסיסמה לחשבון הבנק), לשכור שירותי עו”ד, לשכור דירה, לנהל מו”מ, לערוך קניות בסופר ולחיות בלעדיו.
אז נכון – אולי האישה לא יודעת להשקיע בניירות ערך כמוהו, אבל היי (!), זה לא אומר שהיא לא יכולה לנהל את ענייניה האישיים והרכושיים.
ואז עורך דינו קם ואמר את המשפט הבא: “אם היא כשירה, מדוע היא שוכרת דירת 5 חדרים כשהיא מתגוררת לבדה?”
על אף שהגעתי באנרגיה של עשייה וחדורת מטרה להבאת מרשתי להסכם הוגן, הוא הצליח להוציא אותי מכליי.
במשך שנה וחצי עושה מרשו שימוש בלעדי בפנטהאוס המשותף שלהם, המשתרע על 200 מ”ר 6 חדרים (!) – והוא בא בטענות למרשתי ששוכרת דירת 5 חדרים. אין גבול לחוצפה!
לאחר שטענתי את טענותיי הנוקבות והוכחתי שכל הטענות הללו הגיעו לעולם על מנת להכשיל את ההגעה להסכמות והפרידה של האדון מרכושו, התריע השופט בפני הצד השני שככל שימשיך לטעון טענות חסרות בסיס ובחוסר תום לב, הוא יחייבו בהוצאות גבוהות ומשמעותיות.
או אז סוף סוף הצלחנו להתקדם. ניתנו החלטות על מינוי מומחים, שמאי מקרקעין ואקטואר, שיעריכו את זכויות הצדדים.
אז גם את המהמורה הזו עברנו! ואיזה כיף כשהצדק נעשה.
2 תובנות משמעותיות מהדיון:
1. באופן אישי, מציעה תמיד לא לטעון טענות שאין להן קשר למציאות וודאי לא לטעון טענות בדבר אי כשירות כשאין שום הוכחה לכך. חשוב לערוך ללקוח בוחן מציאות ולא לטעון טענות בעלמא שיכולות להזיק ללקוח.
2. יתרה מכך, אפשר רק לדמיין מה היה קורה אם אותו בעל היה מתמנה כאפוטרופוס של האישה, כאשר הם בסכסוך ומתגוררים בנפרד מזה כשנה וחצי.
#זכרו תמיד בהליכי גירושין יותר ממומלץ לערוך צוואה וייפוי כוח מתמשך ותחליטו אתם מה יעשה בגופכם וברכושכם.
לרשותכם תמיד.
ובינתיים יש יותר כיף מלעבור על פרוטוקול הדיון עם ארוחת בוקר בקפה גן סיפור מול הים?
